החלטה בתיק ע"א 3422/07

1.         בפני בקשה לדחייה על הסף של ערעור שהוגש על פסק דינה של כב' הש' ריבה ניב בבימ"ש השלום בתל אביב, מיום 4/9/2006, שדחתה את התביעה שהוגשה כשלוש שנים קודם לכן, בת.א. 22460/03, בהעדרו של המערער.

כתב הערעור הוגש למעלה משנה לאחר מתן פסק הדין, דהיינו ביום 23/9/07.

לטענת ב"כ המערער, הערעור הוגש במועד, שכן פסה"ד ניתן במעמד צד אחד ביום 4/9/2004 , ואילו ההחלטה בקשה לביטול פסה"ד שהוגשה ביום 16/10/2006, הגיעה אליו, לטענתו, רק ביום 8.11.06.

בבקשה לביטול פסה"ד טען ב"כ המערער כי לא הגיע לדיון ביום 4/9/2006 בשל טעות שאירעה, כמפורט בתצהירו, בתום לב, מאחר ושגגה נפלה ברישום מועד הדיון במשרדו, ובטעות נרשם ביומנו התאריך 4/10/2006 במקום התאריך 4/9/2006  - בו התקיים הדיון.

בקשתו לביטול פסה"ד שניתן במעמד צד אחד נדחתה ע"י בימ"ש קמא, בהחלטה שניתנה ביום 8/11/2006 וזו לשונה:

".. בבקשה לביטול פסק הדין מצאתי אמנם הנמקה (אם כי לא מספקת) לאי התייצבות ב"כ המבקש ( המערער, ר.ל.ש.) אולם לא נמצאו בה סיכוי התביעה אלא בדרך של הפנייה. התובענה הינה לצו עשה ומשלא קיים המבקש צווי ביהמ"ש ניתנה הזכות למשיבים לבצעם בעצמם על חשבונם. הבקשה לביטול פסק הדין נדחית.."

2.         בכתב הערעור טוען המערער שההחלטה נשוא הערעור הינה "החלטה שגויה ואף אומללה" אך לא טרח לציין מדוע ערעורו הוגש באיחור כה רב.

3.         ביום 27/2/2008 הגישו המשיבות בקשה לדחיית הערעור על הסף (בש"א 5032/08) בטענה שהערעור הוגש כעשרה חודשים לאחר מתן ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, ולכן דינו להידחות על הסף.

4.         לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בבקשה לדחיית הערעור על הסף, בתגובת המערער לבקשה, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, אני סבורה שדין הבקשה לדחיית הערעור על הסף  להתקבל מן הטעמים שיפורטו להלן:

א.        המערער טוען שעל קיומה של ההחלטה שניתנה ביום 8/11/12006 נודע לו רק 10 חודשים לאחר שניתנה, וכי יש למנות את המועד להגשת הערעור מיום מסירת ההחלטה לצדדים. אומנם, תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי המועד להגשת ערעור הוא 45 יום מיום מתן ההחלטה, כאשר המונה נמנה ממועד המסירה כדין של ההחלטה. ואולם, הדעת נותנת כי בעל דין שניתן נגדו פס"ד במעמד צד אחד, והוא פונה לביהמ"ש בבקשה לביטול פסק דין למען יינתן לו יומו בביהמ"ש - עליו להתכבד ולעקוב אחר קבלת ההחלטה שהרי אם אכן אי הופעתו בביהמ"ש נבעה מטעות, היה עליו, לכל הפחות, לעקוב בדריכות אחר מתן החלטה שחלילה לא תסורב בקשתו, ויפוג המועד להגשת הערעור, והוא יישאר בפני שוקת שבורה.

ב.         בענייננו, יש לדחות את טענת המערער כי נודע לו על ההחלטה אשר דחתה את בקשתו לביטול פסק הדין רק כ- 10 חודשים לאחר נתינתה מכמה טעמים:  ראשית, ב"כ המערער לא צירף תצהיר לכתב הערעור ובו הוא מצהיר על העובדה כי נודע לו על החלטת הדחייה רק בחלוף 10 חודשים מיום מתן ההחלטה.

שנית - ביום 1/2/2007 נשלח לב"כ המערער, ע"י ב"כ המשיבות מכתב דרישה המודיע לו כדלקמן:

"כידוע לך ביום 4/9/2006 ניתן ע"י כ' הש' ריבה ניב פס"ד בתיק שבנדון וכן החלטה בבש"א 178149/05. בנוסף, ביום 8/11/2006 נדחתה בקשת מרשך לביטול פסק הדין.."

מכתב זה נשלח למערער בפקס ואישור על קבלת הפקס צורף כנספח ב' לבקשה למחיקת הערעור. מכאן שיש להסיק שלפחות במועד זה, ביום 1/2/2007 נודע לב"כ המערער על מתן החלטה הדוחה את בקשתו.

שלישית - ואם לא די באמור לעיל, הרי שב"כ המשיבות צירף לתשובתו לתגובת המערער על הבקשה לדחיית הערעור על הסף, עותק מאישור מזכירות ביהמ"ש לפיו ההחלטה שוגרה בהצלחה בפקס לב"כ הצדדים ביום מתן ההחלטה, דהיינו ביום 8/11/2006.

די באלה כדי לדחות את טענת ב"כ המערער לפיה היתה הצדקה להגשת הערעור באיחור כה רב, בשל אי ידיעתו אודות ההחלטה בחלוף 10 חודשים ממועד נתינתה.

ג.         במישור הדיוני קיימת חשיבות רבה למועדים הסטטוטוריים שנקבעו בסדרי הדין לצורך עשיית פעולות במסגרת ההליך השיפוטי. חריגה ממועדים אלה טעונה הגשת בקשה המלווה בתצהיר כאמור, המפרטת את הנסיבות אחת לאחת. בענייננו, משהוגשה הבקשה לדחייה על הסף של הערעור, כאשר אליה טרחו וצירפו המשיבות את המכתב שנשלח בפקס אשר מעיד על כך שלמצער, ביום 1/2/2007 נודע למערער על ההחלטה, ואת האישור מעמדת המידע של ביהמ"ש כי ההחלטה שוגרה למערער בהצלחה - הרי שמצופה היה שלא יסתפק בתגובה סתמית לבקשה, אלא יצרף תצהיר ויפרט טיעוניו, לרבות הסיבה בשלה המתין 10 חודשים עד להגשת הערעור.

אמנם, לעולם ימנע ביהמ"ש מיישום נוקשה ודווקני של החוק. אולם, כפי שנקבע בפסיקה, מקום שבעל דין לא צירף לבקשתו תצהיר מפורט ומנומק המצדיק את העיכוב בהגשת הערעור, לא ייעתר ביהמ"ש לבקשתו (ראה ע"א 1782/06, משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ, תק-על 2008(2), 53).

למעלה מן הצורך אוסיף כי במקרה דנן אין לאמר כי לא ניתן לתובע יומו בביהמ"ש. במסגרת תובענה זו הוגשו תצהירי עדות ראשית והוגשו שתי חוות דעת של מומחים מטעם בהימ"ש. התובענה שהוגשה ע"י המשיבות היתה למתן צו עשה כנגד המערער לגבי עבודות בנייה שביצע בדירתו ואשר גרמו, לטענת המשיבות, לבעיות רטיבות קשות לשכנים.